בלוג

יום ראשון התחיל בגאווה גדולה.
התעוררנו עם הקטנטנים בשעה 5 וחצי
ב7 ועשרה הם כבר היו במעון.
רפי יצא לעבוד בתל אביב ואני ישבתי על אינספור משימות
וסימנתי וי על כל אחת בתורה-
הספק מרשים.
בשעה 10:00 כבר הייתי בדרכי לפגישה,
מרוצה מעצמי על השבוע החדש שהתחיל כל כך טוב.

צהריים- טלפון ממנהלת המעון.
איתן עם חום.
רפי רץ להוציא אותו מהגן.
אני בפגישה.
ממוקדת ונוכחת.
משאירה לאח"כ את "מה עושים מחר?? צריך לבטל ולהזיז".

יומיים עם איתן בבית.
הופכת את הלימון ללימונדה.
מרגישה מה זה חופשת לידה עם ילד אחד- כיף חיים, קלי קלות.
זמן איכות עם הילד.
בין מפגשים עם הרופא, לוקחת אותו לסיבוב רגלי על המנשא,
חיבוק גדול ממנו תוך כדי והרבה אהבה הדדית.
ובין לבין עם קצת עזרה מהגיסה הנהדרת,
מספיקה אפילו לשבת לפגישת סקייפ עם לקוחה מרחוק
ולהכין כמה הצעות מחיר (אחת מהן בוידאו- היה מאתגר :))
אתמול בערב- הרעב לאוכל טרי הכריע
ואפילו מרק הכנתי.
אחרי זה נפלתי שדודה.

מסקנה מהאמהות: סופרמן היה צריך להיות אשה.

ותובנות לעצמי ואולי גם לכם:

1. מה השעות האפקטיביות שלנו? זה הזמן להספיק הכי הרבה ולתקתק. (יום ראשון בבוקר שהיה אצלי לדוגמא). אם הייתי עושה את זה בערב זה היה לוקח לי נצח. לעומת זאת: זמן היצירה שלי הוא בד"כ בערב. כשאני גמורה מעייפות הראש יצירתי במיוחד.