הקול הזה שיש לנו בראש ואומר לנו איך "להראות טוב"

הקול הזה שיש לנו בראש ואומר לנו איך "להראות טוב"

הקול הזה שיש לנו בראש
שאומר "לא, אל תגידי את זה
את מי זה מעניין?"
הקול הזה שיש להרבה מאיתנו בראש.
ומסתבר שגם לה.
אשה יפה, מבריקה ומטופחת באמצע שנות ה-60 שלה
גרושה ובמיוחד היום, בתקופת הבהלה מהקורונה
מרגישה חברתית- לבד.
גם בגיל הזה, זה לא נעלם-
החשש להראות לא מספיק חכמים,
לא מספיק מעניינים.
גם אני סבלתי ממנו,
עד גיל צבא.
מי שמכיר אותי מאח"כ, לא מאמין:
"את?? אבל את אומרת כל מה שעולה לך בראש! לא יכול להיות!"
אבל כן,
עד אז חששתי.
אם הייתי יושבת עם יותר משני אנשים שלא מכירה
הייתי הופכת לדג.
שותקת או במקרה הטוב, ממעטת לדבר.
בזמן הצבא, עברתי מתישהו בסיס ואז עשיתי שינוי.
כפיתי על עצמי את השינוי הזה.
אני ממש זוכרת את הסיטואציה:
אני יושבת עם שתי בנות מהבסיס שלא הכרתי והן מדברות.
אני כמובן שותקת.
ואז אני מחליטה להתעלם מהקול הזה ולדבר, בלי לחשוב על התוכן, בלי לסנן.
דיברתי.
והן לא הקשיבו.
ואז הקול הפנימי הזה אמר:
"את רואה? היית צריכה לשתוק"
לא חלפו יותר משתי שניות ואחת הבנות שאלה אותי:
"מה אמרת, לירון?"
ואמרתי.
מאותו רגע זכיתי בחופש.
בחופש לבטא את עצמי, כפי שאני, עד הסוף,
בכל מקום.
ייתכן ובסיטואציות מסוימות אבחר להיות יותר בהקשבה
ופחות בדיבור
אבל עם הבדל אחד גדול:
זו *אני* שבוחרת,
ולא הקול הזה שרוצה שאראה טוב,
כופה עליי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות