***היום לפני 20 שנה בדיוק- ניצלתי ממוות***
היומן הזכיר לי את התאריך.
—
לפני כמעט 7 שנים,
הייתי חלק מסדנת מספרי סיפורים של אליאנה שכטר בבית אריאלה וכתבתי על המאורע.
מצרפת לכם בלי שינויים את שכתבתי אז:
אני תל אביבית מלידה. אבל תמיד אהבתי לנדוד בארץ ובחו"ל. לחוות מקומות חדשים ונופים אחרים. כשלא יכולתי לנסוע לחו"ל זה התמצה בלישון אצל עליזה, הדודה המוזרה והמעניינת, בכפר סבא, או לבקר את לירון, חברתי הטובה, ולישון אצלה בנתניה.
זה היה בתקופת הצבא. מאי , ליתר דיוק 18/5/01. הייתי רוצה להגיד שזה תאריך שאני לא אשכח. אבל לא כך הדבר.
שירתי ליד ירושלים.
אבל עדיין אהבתי בסופי שבוע, מדיי פעם, לבקר את לירון בנתניה.
אהבתי את הטיילת, את ריח הים, את המוני התיירים ברחובות, את התחושה של מקום אחר.
ואהבתי, כמובן, את חברתה של לירון.
הצחוקים, הסיפורים והכיף המשותף.
הגעתי אליה ביום שישי.
"נקפוץ לקניון?"הציעה לירון. "יש סוף עונה! מבצעים מטורפים! קניתי מעיל בגולף ב-50 שקלים! יש להם חנות עודפים. ויש שם אפילו מנגו!"
אף פעם לא הלכנו לקניון. בד"כ העדפנו את החנויות הקטנות והישנות ברחובות הראשיים.
אבל מאוד אהבתי את רשת מנגו ולירון הבטיחה שלא נשתהה בקניון זמן רב.
הגענו לשם.
רוח חזקה תפסה אותנו בכניסה. השיער הארוך מאוד והיפה מאוד של לירון עף על השומר בכניסה.
צחקנו איתו על זה. זה היה משעשע. בדיעבד הבנו שזה היה אחד מרגעיו האחרונים של השומר החביב.
הסתובבנו בקניון כ-10 דקות. היינו ממוקדות מטרה. 5 דקות בגולף ו-5 דקות נוספות במנגו. לא מצאנו דבר מציאה וביקשנו לצאת מהחנות ולהתקדם לכיוון היציאה מהקניון, כשלפתע תפסה את עיני חולצה מעניינת על קולב בקרבת הכניסה לחנות.
"חכי רגע" אמרתי ללירון והשהיתי אותה בחנות. עד היום לירון מספרת שהבקשה הזאת הצילה את חייה.
לא עבר רגע נוסף ושמענו בום מטורף!! לוחץ אוזניים ואז..היסטריה!!
אנשים בוכים וצורחים! חלקים מתקרת הקניון, מחוץ לחנות, נופלים לפנינו, אנשים מדממים, תוהו ובוהו!
ואשה צורחת בגרון ניחר ובהיסטריה טוטאלית "יהיה עוד פיצוץ! יהיה עוד אחד!!
לירון מתחילה לבכות ואני חושבת לעצמי: איפה הקיר החיצוני? לאן כדאי ללכת כך שפיצוץ נוסף לא יפגע בנו?
לקחתי את ידה של לירון והובלתי אותנו לקיר החיצוני בתוך החנות. שם הרגשתי שנהיה מוגנות.
המתנו.
הדקות חלפו.
קולות בחוץ הלכו ונעלמו.
כך ישבנו והמתנו. אני חושבת שעברו בערך 20 דקות אם לא חצי שעה, עד שניגש אלינו איש בטחון ואמר שאנחנו יכולות לצאת.
הקניון היה אפוף עשן, שערות ודם.
סיכמתי עם לירון שאנחנו יוצאות מהר עם ראש ישר וזקוף בלי להסתכל מטה, כדי שלא נישא עמנו מראות קשים שייצרבו בנו לשארית חיינו.
ואכן- הרמנו ראש, אחזתי בידה והובלתי אותה החוצה.
לא ידעתי לאן אני הולכת אבל ניסיתי להתרחק ממקומות צפופים כשאני חוזרת, אומרת וממלמלת ללירון "אל תדאגי, נתרחק ממקומות צפופים והכל יהיה בסדר"
"רק בלי מקומות צפופים והכל יהיה טוב"
אין עוד מה להוסיף על האירוע.
לירון עוד בכתה, לקחה כדור הרגעה ואצלי- כלום. נאדה. שום דמעה. שום כלום. המשכתי כאילו דבר לא קרה.
מי שמכיר אותי יופתע- אני בכיינית לא קטנה.
כעס,עלבון, צחוק והתרגשות- כל אלה מעוררים בי בכי.
ואירוע מוות שכזה? מחבל מתאבד עשרות מטרים ספורים ממני- איך ייתכן ששום דבר לא זע בתוכי?
שבועיים לאחר הפיגוע, קראתי את עצמי לסדר.
לירון- אמרתי לעצמי, תחשבי, תביני, תפיקי לקחים.
זה לא ייתכן שאירוע כזה יחלוף לידך בלי מחשבה.
כפיתי על עצמי מחשבות והמחשבות הבשילו במהרה לתובנה.
מאז – כל בוקר,
לאחר שאני מתעוררת בסערה ושמה מוסיקה מעוררת,
אני נכנסת למקלחת
ושם מתחת למטר המים החמים
אני אומרת –
תודה.
תודה על זה שאני פה, על זה שאני חיה, על זה שאני הולכת ונושמת, תודה על זה שאני שלמה, תודה ותודה!
כל בוקר התודה היא קצת אחרת
בהתאם לנסיבות.
לפעמים בקול ולפעמים בשקט, בלב.
זה מה שקיבלתי או בעצם- יותר נכון לומר, לקחתי, מאותו פיגוע,
תובנה במתנה-
תובנה בדמות
הוקרת תודה."
