כל שבועיים

והשיווק שנדרש הלך ופחת- שמה הלך לפניה.

לקחתי את התשוקות והאהבות שלי ויצקתי אותן לתוכה:

אני אוהבת יין- אז מה עם איזה טיול יין בליווי סומלייה?

כוכבים נופלים במדבר- יצרתי קשר עם האגודה הישראלית לאסטרונומיה.

ערב בים עם כלי נגינה וקצת אלכוהול?

מסיבת רחוב בפורים וכולם מגיעים?

לאט לאט יצקתי את הלירוניות שלי לקבוצה.

כמות האנשים והטלפונים היו מטורפים.

אני זוכרת שחצי שנה לאחר שהקמתי את הקבוצה, הרגשתי שעוד רגע אני קורסת מעומס.

במקביל עבדתי בבנק והרגשתי שאין לי רגע דל.

חיים, חברי הטוב, ניתח איתי את המצב והפתרונות גם לסוגייה הזאת, הגיעו.

ואז, התחילה מלחמה או מבצע ליתר דיוק- צוק איתן.

כל הטיולים בארץ בוטלו-

טיול אחד לגאורגיה- טיול ג'יפים בנהיגה עצמית יצא לדרך.

כבר בדרך לשדה התעופה התחילו לירות לכיוון שדה התעופה והטיסה יצאה על הקשקש.

שם בגאורגיה עשיתי עם עצמי חשבון נפש.

מה את באמת אוהבת לירון?

לטייל.

"מה עם לארגן טיולים? את טובה בזה".

פחות אוהבת, עניתי בבטחון.

הגיע זמן לשים סוף למעורבות שלי.

שמתי תאריך יעד – חצי שנה אחרי.

כשהקבוצה תחגוג שנתיים.

וגם 8300 איש.

וההמשך הוא כבר סיפור אחר.

ולמה נזכרתי בכל זה?

כי עכשיו דברים קורים מחדש.

אמנם לא קבוצת טיולים כמו פעם

אלא קבוצה של אנשים שרוצים לנהל את עצמם ואחרים מתוך מנהיגות עצמית חזקה, להיות מחייכים ואפקטיביים בכל אשר יילכו.

מאז הטיולים עייפתי ללקט 54 או 60 איש לכדי אוטובוס מלא ועבדתי בעיקר עם חברות וארגונים.

במשבר הקורונה החלטתי שיום בשבוע אני אקדיש גם לאנשים פרטיים.

וזה יקרה אחרי החגים

קורס ראשון שבעקבותיו אני מאמינה ומקווה, יגיעו אחרים ולאט לאט תיבנה לה קהילה חדשה, של אנשים עם מנהיגות עצמית חזקה, קהילת המנהלים המחייכים והאפקטיביים.

מה יהיה שם?

כל המתודולוגיה שבניתי ב12 השנים האחרונות עם התמקדות במה שחשוב.

בתמונה:

אני מטיילת בארץ

וגם בגאורגיה: כשעוד היה לי פחד קהל

(רואים בשפת הגוף).

הבהרה חשובה: כל הקבוצה הזאת לא הייתה קורמת עור וגידים בלי עזרתם של חברים וכל מי שהיה סביבי-

חיים, רויטל, רונן, דנה, טל, אורית, מני, חגית ועוד ועוד נשמות מדהימות ביניהם מורי דרך מקסימים כמו אופיר, עמיחי, אורשה, יהודה, שלמה ועוד ועוד שבטוח שכחתי לציין אבל זוכרת היטב בליבי.