"אני לא יכולה להציג את עצמי.
לא יכולה לדבר. זה מפחיד אותי"
היא אמרה וישבה מצומקת בכסאה.
"אני ליאת מרמת גן. וזהו".
קורס שהעברתי שבוע שעבר במכללה למנהל.
והפעם בנושא – מיתוג עצמי.
התחלנו בהצגה עצמית.
הכיתה זרמה ואז הגענו לליאת.
ווואוו כמה שזה היה מוכר לי- מפעם.
הלב היה דופק כל כך מהר והקצב הואץ ככל שהתקרבו אלי. דפיקות הלב היה מחרישות אזניים עד שלא יכולתי לשמוע מה אלו שקדמו לי אמרו…
וככל שהתקרב אלי הסבב רק חשבתי-
מה להגיד ואיך להגיד בלי שיראו כמה אני חוששת מהסיטואציה?
אבל ליאת- היתה כנה,מודעת למצב. לא ניסתה להסתיר.
פשוט השלימה איתו- היא כזאת וזהו.
סיפרתי בשתי דקות על איך הייתי פעם.
על איך הכרחתי את עצמי מתישהו
לתת הרצאה.
במיקרוסופט.
זה לא היה כזה מזמן – משהו כמו 4 כמעט 5 שנים אחורה מהיום.
על ההרצאה קיבלתי פידבקים טובים אבל יצאתי ממנה בהרגשה נוראית- מותשת כולי מגודל המשימה.
"זהו" אמרתי לעצמי "זה לא כיף לי. ניסיתי. אני לא אוהבת להרצות. אני לא עושה את זה יותר".
וקול ביקורתי בתוכי ענה ושאל:
" איך את יודעת אם את אוהבת את זה? הפחד מסנוור אותך "
"טוב" הגעתי לפשרה ביני לבין עצמי "אני אמשיך להרצות עד שאפסיק לפחד ואז אחליט סופית אם אני אוהבת או לא".
במהלך השנים המשכתי והרציתי וניסיתי במקביל לעבוד ולשפר את המיומנויות שלי מול קהל.
היום אני מרצה לעיתים מול מאות אנשים ו…
נהנית מזה.
ומה עם ליאת?
היא הקשיבה והסתקרנה.
זה עוד לא נגמר איתה.
נפגש שוב בשבוע הבא 🙂
בתמונה: ההרצאה ההיא
