למה המשכתי לרקוד אחרי שגיליתי שאין לי קורדינציה?
בתור ילדה למדתי לרקוד.
שנאתי את השיעורים האלה.
תמיד הרגשתי שלוקח לי יותר זמן לקלוט את התנועות
ולייצר רצף בינן לבין הקודמות שנלמדו.
תמיד הרגשתי שכולן זריזות ממני וטובות ממני ובקיצור-
שאין לי קורדינציה.
שנים אח"כ יצאתי למועדונים ורקדתי את נשמתי.
"כמה כיף זה לרקוד- כשלא אומרים לך איך לרקוד", חשבתי לעצמי.
אתמול קראתי על מחקר מעניין:
לכשלונות אין אפקט לימודי.
מסתבר, שבמקום לעסוק בלמידה מהכשלון,
אנחנו עסוקים בהגנה על האגו שלנו:
אנחנו מחליטים שזה לא בשבילנו או שאין לנו כשרון לזה,
כל אלו בשביל לשמר את ההערכה העצמית שלנו.
מתי כן נלמד מפידבק שלילי?
כמה מפתיע- מצפייה בכשלון של אדם אחר. אז האגו לא מתערב.
ומתי עוד?
כשאין לנו ברירה, אלא לעשות את הדבר.
או: כשאנחנו מרגישים שהכשלון הוא רק תקלה קטנה בדרך.
את הריקודים, לא עזבתי- למדתי שנים ארוכות.
איך? בתור ילדה הסתכלתי על זה כמפגש חברתי וכשעת כושר:
עבדתי על הגמישות וחיזוק השרירים.
וכשהתמקדתי בזה: ביכולת לעשות שפגאט ומספר אינסופי של כפיפות בטן, – ועוד ללכת לשם עם החברה הכי טובה שלי, הרגשתי את הכיף.
המטרה היתה שונה וזה מה שייצר אצלי את המוטיבציה הפנימית ללכת.
אז: מה המטרה שהגדרנו?
ומה ניתן לעשות כדי להגיע לשם?
ובמידה וזה לא הלך – מה אפשר לעשות אחרת?
ושימו לב לשפה: במקום "אין לי כשרון ל…/ אין לי…" –
"מה אפשר לעשות אחרת כדי להנות מזה? "
או "מה אפשר לעשות כדי לעקוף את המכשול הזה/ להתגבר על התקלה הזאת?"
ואם בא לכם ללמוד מכשלונות של אחרים, תמיד אפשר ללכת לאירוע של #Fuckup_Nights 
